התאבדות
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר תוכן מבוסס מקורות איכותיים לנושא של גורמי סיכון וחוסן, ביולוגיה וגנטיקה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר תוכן מבוסס מקורות איכותיים לנושא של גורמי סיכון וחוסן, ביולוגיה וגנטיקה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
 | |
| אדואר מאנה, "ההתאבדות", הושלם בין 1877 ל-1881 | |
| תחום | פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית, עבודה סוציאלית קלינית |
|---|---|
| גורם |
התפוצצות אוכלוסין, guilt, אפליה, חרטה, שנאה עצמית, חרדת אקלים, התעללות נפשית, תסכול, התאהבות, דחק, דכדוך, חרטה  |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine |
288598 |
| MeSH | D013405 |
| סיווגים | |
| ICD-10 |
X60, X84 |
  | |
התאבדות היא גרימת מוות עצמית עם עדות של כוונה למות.[1]
מדי שנה מתים בעולם יותר מ־720 אלף בני אדם בהתאבדות, והיא גורם המוות השלישי בשכיחותו בקרב בני 15–29.[2]
במקרים רבים התאבדות קשורה להפרעה נפשית, דוגמת הפרעת מצב רוח או הפרעת שימוש באלכוהול. עם זאת, התאבדויות רבות מתרחשות בעת משבר חריף על רקע קשיים כגון בעיות כלכליות, סכסוכים בין־אישיים, כאב או מחלה כרונית. גם חשיפה לאלימות, אובדן, אסון, בידוד חברתי ואפליה קשורה בסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית.[2]
ניתן למנוע התאבדות באמצעות זיהוי סימני אזהרה, שאלות ישירות על אובדנות, הרחקה מאמצעים מסוכנים[3] ועידוד לקבלת עזרה. בישראל פועלות עמותות כמו ער"ן וסה"ר המפעילות קווי תמיכה.[4]
מושגים דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאבדות היא הפעולה בה אדם גורם למותו. קיימים גם מושגים קרובים:
- אובדנות היא מושג רחב יותר מהתאבדות הכולל מחשבות ומעשים הקשורים לכוונה לבצע התאבדות
- ניסיון התאבדות (אנג') הוא התנהגות של פגיעה עצמית לא קטלנית המלווה בעדות של כוונה (ולו חלקית) למות.[1]
- פגיעה עצמית מכוונת היא פגיעה עצמית של הפרט שלא נועדה להביא למוות.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד החוקרים הראשונים שעסקו בחקר האובדנות בעולם היה אדווין שניידמן. הוא הנחיל לתחום מספר מושגי מפתח, בהם "כאב נפשי" , מצב נפשי הנחשב גורם סיכון חזק להתאבדות.
שכיחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדי שנה מתים בעולם יותר מ־720 אלף בני אדם בהתאבדות, והיא גורם המוות השלישי בשכיחותו בקרב בני 15–29.[2] כ־73% ממקרי ההתאבדות מתרחשים במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית.[2] באירופה שיעור ההתאבדות הוא 12.4 לכל 100,000 איש, באסיה 10.1, אמריקה 9.9, באפריקה 7.3 ובמזרח התיכון 3.6.[5] המדינות עם השכיחות גבוהה ביותר כוללות את קוריאה הדרומית (38), לסוטו (28.6), אורוגוואי (24.8), ליטא (22.1), דרום אפריקה (22.3), רוסיה (21.4) ואוקראינה (21.2).[5] המדינות עם השכיחות הנמוכה ביותר כוללות את סוריה, ירדן, מצרים, יהודה שומרון ועזה, לבנון ועומאן עם שיעור של כ־0.4.[5] בישראל שיעור ההתאבדויות עומד על 6.3 לכל 100,000 איש.[5]
גורמי סיכון וחוסן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניבוי של התאבדות הוא בעייתי מבחינה סטטיסטית, מכיוון שגורמי הסיכון הם שכיחים, בעוד התופעה עצמה נדירה. רק מיעוט קטן ממי שנמצא בקבוצות הסיכון יתאבדו, וחלק מהמתאבדים לא נמצאים בקבוצות הסיכון.[1] עם זאת, קיימים גורמים המגבירים או מפחיתים את הסיכון במידת מה.
גורמים דמוגרפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש כמה משתנים דמוגרפיים המנבאים התאבדות. אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך נמצאים בסיכון מוגבר להתאבדות.[6] כך גם אנשים אנשים הגרים במדינות עניות, או בדרגת ביניים.[7] אנשים ללא שיוך דתי נמצאים אף הם בסיכון.[6] במרבית התרבויות והמדינות גברים מתאבדים יותר מנשים, אך נשים מנסות יותר[8] ופוגעות יותר בעצמן.[7]
גורמים מצביים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אורח חיים הכולל צריכת סמים[9], בעיקר כאלה המשפיעים על כושר השיפוט
- זמינות אמצעי התאבדות קטלני: נשק וכדומה
- אירועי חיים שליליים בהווה: הסתבכות בפלילים, ביוש, בריונות לסוגיה, גירושין, אובדן אדם קרוב, הגירה לארץ אחרת, קבלת בשורה על מחלה חמורה
- היכרות עם אובדנות: לאדם שניסה בעבר להתאבד, או מי שפגע בעצמו, יש סיכון מוגבר בהרבה להתאבד.[6] גם מחשבות אובדניות והתאבדות של הורה מגבירים את הסיכון להתאבדות.[6]
גורמים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- היסטוריה של קשיים משפחתיים: התעללות, ניצול מיני, נטישה, הזנחה.
- קשיים תעסוקתיים וקשיי התפרנסות.[9]
- התאבדות במשפחה: מי שאירעה במשפחתו התאבדות נמצא בסיכון מוגבר להתאבדות.
- השתייכות לקהילה קרובה ותומכת, בה מתקיימים יחסי גומלין תומכים בין אנשים וחברי הקהילה הזו אינם חשים בודדים.
חשיפה תקשורתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכלי התקשורת ישנה השפעה ניכרת על מניעת התאבדות באמצעות מתן מידע שקול ואחראי. מנגד, סיקור תקשורתי בלתי זהיר – הכולל האדרה, רומנטיזציה או פירוט מופרז של שיטות ההתאבדות – כרוך בסיכון להגברת התופעה ליצירת "הדבקה אובדנית" (מידע המוביל לגל מקרי התאבדות נוספים). מסיבה זו, מומלץ להימנע מהצגת מעשה ההתאבדות כתגובה ישירה או מתבקשת לאירוע חריג מסוים.[1]
פסיכופתולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות נמצאים בסיכון מוגבר להתאבדות. הפרעות נפשיות בעלות סיכון גבוה במיוחד (בערך פי 10) הן הפרעות פסיכוטיות והפרעות במצב הרוח (כמו דיכאון). הפרעות נוספות הן הפרעות אישיות, אנורקסיה נרבוזה, הפרעת קשב וריכוז, הפרעת שימוש בסמים והפרעות חרדה.[6] בישראל סביב 2010, למעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון.[10] מצד שני, רוב האנשים עם הפרעות נפשיות אינם מתאבדים. הסיכון להתאבדות הוערך ב-5%–8% עבור מספר הפרעות נפשיות, כגון דיכאון וסכיזופרניה.[11]
מחלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם קיומן של מחלות כרוניות עלול להגביר את הסיכון להתאבדות, אם כי בעוצמה פחותה מזו של הפרעות נפשיות. בין המחלות שזוהו כקשורות לסיכון מוגבר להתאבדות נמצאות אפילפסיה, הידרדניטיס סופורטיבה, זעזוע מוח, מחלת ריאות חסימתית כרונית, סרטן, טרשת נפוצה, שבץ, מחלת פרקינסון וסוכרת.[6]
ביולוגיה וגנטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות; מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות, כי לעיתים הן משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של הלוקים בדיכאון עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם (בדרך כלל מתקשים הלוקים בדיכאון לתכנן התאבדות בשיא האפיזודה הדיכאונית, בשל היעדר הכוחות הנפשיים שנוצר במצב זה). כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת SSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים[12]), אשר מעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח.
אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שהתאבדו בהן אנשים בדורות שונים. כמו כן המתאם בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות הוא גבוה מאוד יחסית – 23%.[דרושה הבהרה]
אפיגנטיקה: תחום מחקר חדש יחסית בחקר האובדנות, ממנו עולה כי לאירועים לאורך כל החיים יכולה להיות השפעה על שפעול או השתקה של גנים שונים, המשפיעים יחד על מאפייני אישיות של האדם[13]
תאוריות פסיכו-חברתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ד"ר אבשלום אליצור ופרופ' חיים עומר מציעים במאמרם "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שני מאפיינים פסיכולוגיים עיקריים אצל המתאבד. המאפיין הראשון הוא תחושת בדידות וניתוק, האדם מרגיש כי הוא ניצב לבד מעבר לכל הישג יד של עזרה; שום אדם לא מסוגל לעמוד לצידו ולהבין את עוצמת סבלו, הוא קיים בודד עם כאב אינסופי מול עולם אינסופי. המאפיין השני הוא צמצום המרחב המנטלי שלו – האדם מסתגר בתוך מנהרה צרה ואפלה (tunnel vision) שבה הוא מזהה את קיומו עם סבלו, וכל הווייתו מצטמצמת רק לעניין הזה, ללא כל דרך מילוט או מוצא.
אליצור ועומר מניחים שאם האדם בחר לעשות את מעשהו בפרהסיה ובציבור, יש בו קונפליקט בין שני קולות והם מנסים לעורר את רצון החיים על פני הרצון להרס. המחברים מציעים להתייחס לאדם העומד או מנסה להתאבד עמדה מזדהה-מתעמתת, שבה בשלב הראשון הזולת מנסה לתאר למתאבד את עומק ייאושו ויגונו, ולאחר מכן להתעמת עם מסקנתו האובדנית בנימוקים רציונליים. באמצעות שני מהלכים אלו סוברים אליצור ועומר כי ניתן להתגבר על הבדידות באמצעות הזדהות וניתן לחלץ את האדם מצמצומו המנטלי באמצעות התעמתות עם טיעוניו.
לעומתם מציע פרופ' ישראל אור-בך, מגדולי המומחים בישראל בתחום, עמדה מזדהה טוטלית, גישה של אמפתיה קיצונית עד גבול ההזדהות ממש. אור-בך בעקבותיו של שניידמן מוסיף מאפיין שלישי של העומד להתאבד, והוא סבל של "כאב נפשי בלתי נסבל, בשל ההרגשה כי הצורך החשוב לו ביותר נחסם או שאיבד את היקר לו מכל, ועל כן אין טעם לחייו". אור-בך סבור "כי המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס בנסערות זו", ולכן נימוקים רציונליים לא בהכרח ידברו על ליבו.
אור-בך טוען כי יש לרדת לעומק הנרטיב של המנסה להתאבד "בהקשבה רגישה", לדובב את הכאב שבו, לגעת בנפשו ולנסות להתחלק איתו חווייתית ולמוסס בכך את בדידותו; בהמשך להציע לו פתרון ומשמעות חיים בהתאם לנרטיב שלו, ולא על פי נרטיב חיצוני שהמתאבד מנוכר אליו. אור-בך מציין עוד כי לעיתים המנסה להתאבד נותן הזדמנות לאחרים לדבר, לאו דווקא כדי לשכנעו, "אלא כדי להקל על עצמו לקרוע את החוטים המחברים אותו לחיים", ואם הוא נתקל בגישה ישנה ומוכרת שלא מדברת אל הנרטיב שלו, הדבר עלול לחזק את החלטתו הנחרצת.
אנשים שביצעו ניסיון התאבדות מסבירים במקרים רבים את מעשיהם במשברי חיים אליהם נקלעו (אישיים, זוגיים, משפחתיים, כלכליים וכו'). לצד זאת, גורם הסיכון העיקרי להתאבדות הוא דיכאון. על פי פרופ' ישראל אור-בך, "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".[14]
לעומתם, ד"ר זאב ברגמן מציין כי יש גישות נוספות כמו העמדה הסמכותית-כריזמטית, שמביאה מסכת טיעונים כדי לגרום לאדם לוותר על כוונתו, והעמדה המעורבת שבה האדם מדגיש במפורש את מעורבותו הרגשית של המציל, ומצהיר במפורש כי הוא רוצה בהצלתו של המנסה להתאבד. לתפיסתו של ברגמן על המציל לנווט בין הגישות השונות לפי אישיותו של המנסה להתאבד ולפי ההתפתחויות בשיחה.[15]
התאוריה של דורקהיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאבדות אינה מאפיינת חברות נחשלות דווקא. בקוריאה הדרומית, ביפן, בהונגריה, בבלגיה ובפולין שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:
- התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטיים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן חסרה לו החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
- התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
- התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה – הוא מרגיש חוסר זהות אינדיבידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
- התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה – להגן או להילחם למען חברתו. יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.
סוגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאבדות אידאולוגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש חברות ותרבויות המעודדות התאבדות מטעמים אידאולוגיים במקרים מסוימים. בין סוגי ההתאבדות האידאולוגית:
- התאבדות חיילים על מנת לא ליפול בשבי (כמו שאול הנופל על חרבו)
- התאבדות על רקע דתי: נכונות של האדם למסור את נפשו עבור אמונתו. לדוגמה יהרג ואל יעבור (קידוש השם) ביהדות, מרטיריון (קדוש מעונה) בנצרות, או מקרים מסוימים של שהיד (באסלאם)
- ספוקו – התאבדות טקסית יפנית, הידועה גם בשם "חרקירי"
- סאטי – התאבדות טקסית של אלמנות בהודו
- הצתה עצמית כמחאה (נזירים בודהיסטים במזרח, בהם טיק קואנג דוק, במערב יאן פאלאך ובישראל ילנה בוסינובה ומשה סילמן)
- התאבדות כמחאה פוליטית, במטרה למשוך תשומת לב ציבורית. דוגמה לכך היא התאבדותו של שטפן לוקס באולם הישיבות של חבר הלאומים בשנת 1936, או רוברט באד דווייר, סנאטור אמריקני שהואשם בשוחד וירה בעצמו בשידור חי לעיני המצלמות.
רצח והתאבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח והתאבדות
רצח והתאבדות הוא מעשה שבו אדם הורג אדם אחד אחר או יותר, לפני או באותו הזמן שהוא הורג את עצמו. השילוב של רצח והתאבדות יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות.
התאבדות בטרור ובמלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתה האימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירה טייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה מתקפות "בנזאי", צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדות מקלעים ובכך אפשרו לחבריהם להתקדם, או הסתערו בהמוניהם אל מול כוח עדיף עליהם מספרית על מנת להימנע מכניעה משפילה.
במלחמת איראן–עיראק הצליחה איראן להדוף את הכוח העיראקי הפולש באמצעות שימוש במתנדבים-מתאבדים מקרב הבסיג'. בין המתאבדים היו ילדים-לוחמים שרצו לתוך שדות המוקשים, הפעילו את המוקשים, וכך יצרו נתיבים בשדות המוקשים וכן מנעו התקדמות של טנקים בגופם. לימים, אותם ילדים כונו "ילדי המפתחות" היות שבזמן משימת ההתאבדות ענדו מפתחות פלסטיק שחולקו טרם ביצוע הפעולה, בטענה שאלו מפתחות לשערי גן עדן.[16] עיתונאי מזרח-אירופאי טוען כי ראה "עשרות אלפי ילדים קשורים יחד בקבוצות של כ-20 כדי למנוע ממוגי הלב מלנטוש את עמדתם".[17]
 |
ראו גם – פיגוע התאבדות |
ההתאבדות כטקטיקת טרור מכונה "פיגוע התאבדות" בו המחבל מנסה לרצוח ולפצוע אנשים בידיעה ברורה שהוא לא יישאר בחיים לאחר המעשה. מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים.
התאבדות כעונש
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוף סנקה.
גם הנאצים עשו שימוש בשיטה זו:
- על ארנסט רהם, ראש הס"א, הוטל להתאבד לאחר שנכלא במהלך ליל הסכינים הארוכות; רהם סירב, ונורה למוות על ידי איש הס"ס תאודור אייקה.
- לאחר שהגנרל ארווין רומל מבכירי צבא הוורמאכט, נחשד בקשר לרצוח את אדולף היטלר, היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש בהוצאה להורג ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל.[18]
התאבדויות בקרב להט"ב
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים מצאו כי שיעוריהן של התאבדויות ונטיות אובדניות בקרב לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים (להטב"ק) ובני נוער בפרט מוגדרים מהגבוהים ביותר בקרב כלל האוכלוסייה.[19][20][21][22][23][24][25][26] על פי מספר קבוצות, הדבר קשור לתרבויות הטרוצנטריות ולהומופוביה ממוסדת, במקרים מסוימים, לרבות השימוש בנושאי זכויות להט"ב כטריז פוליטי, כמו במאמצים של פוליטיקאים שמרנים וקבוצות דתיות לעצור בין היתר את הכשרתם של נישואים של זוגות מאותו המין ואימוץ על ידי זוגות חד-מיניים ולהטיל הכרה עבור מערכות יחסים הטרוסקסואליות בלבד בחוקת המדינה כמו גם הכרה באימוץ ילדים על ידי זוגות הטרוסקסואלים בלבד, איסור על שירות צבאי בקרב להט"ב באופן גלוי, הטלת איסור או מגבלות על תרומות דם, אי הכרה בשינוי מגדר בחוק בקרב טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית, הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות בקרב זוגות לסביות, עידוד ביצוע הטכניקות הפסאודו-מדעיות "טיפול המרה", היעדר הכללת העילות נטייה מינית וזהות מגדרית/ביטוי מגדרי בסעיפי חוקים לאיסור אפליה ועוד.[27][28][29] לאורך השנים, הוכח כי דכדוך, דיכאון ושימוש בסמים גברו בצורה משמעותית לאחר חקיקת חוקים חדשים המפלים את מי שמשתייכים לקהילת הלהט"ב.[30]
נמצא כי בריונות כלפי בני נוער ואלימות נגד להט"ב הנובעת לעיתים מסטריאוטיפים על להט"ב, הם גורמים התורם להתאבדויות רבות, גם אם לא כל ההתקפות התייחסו באופן ספציפי לנטייה המינית או לזהות המגדרית של המותקפים.[31] לאחר סדרה של התאבדויות בתחילת שנות ה-2000, תשומת לב רבה התמקדה יותר בסוגיות ובגורמים הבסיסיים, במאמץ להפחית את ההתאבדויות בקרב בני הנוער המוגדרים כלהט"ב. מחקר של "פרויקט הקבלה המשפחתית" ציין כי "קבלה של הורים, ואפילו הבעת נייטרליות ביחס לנטייה המינית או זהותם המגדרית של ילדיהם" יכולות להוריד את שיעור האובדנות.[32][25]
התאבדות בקרב קבוצות אוכלוסייה נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבד מאוכלוסיית הלהט"ב כפי שפורט לעיל, ישנן אוכלוסיות נוספות הנמצאות בסיכון מוגבר להתאבדות: מהגרים ופליטים (במדינות שונות בעולם),[33] חוזרים בשאלה (בישראל)[34] וחיילים, בעיקר בתחילת השירות הצבאי.
מניעת התאבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מניעת התאבדות
עזרה עצמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרה של סכנה מיידית לחייו של אדם או חשש מיידי להתאבדות, ניתן לפנות למוקד 100 של משטרת ישראל או להגיע לחדר המיון הקרוב. לקבלת תמיכה, ניתן לפנות למוקדי סיוע. בישראל, שני מוקדי הסיוע המרכזיים לתמיכה נפשית במצבי אובדנות הם ער"ן וסה"ר.[35]
- ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) היא עמותה המספקת תמיכה נפשית אנונימית לכלל הציבור, 24 שעות ביממה ובמספר שפות. ניתן לפנות באמצעות אתר ער"ן,[36] בטלפון 1201, וכן באמצעות צ'אט, ווטסאפ ומסרונים במספר 052-8451201. העמותה מפעילה גם שירותים ייעודיים, ובהם קווים לחיילים ובני משפחותיהם, להורים לאחר לידה, לקשישים ולניצולי שואה, לעולים ולתושבים חוזרים וכן שירות בשפה הערבית.
- סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) היא עמותה המספקת תמיכה נפשית אנונימית באמצעות האינטרנט לאנשים החווים מצוקה נפשית, לרבות מחשבות אובדניות. ניתן לפנות באמצעות אתר סה"ר ובערוצי התקשורת המקוונים של העמותה.
סיוע לאדם במצוקה אובדנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר מתעורר חשש שאדם קרוב מצוי במצוקה ועלול להיות בסיכון אובדני, מומלץ לברר באופן ישיר אם הוא חווה מחשבות על מוות או התאבדות. אין זה נכון לחשוב ששאלות ישירות בנושא מעוררות מחשבות אובדניות אצל מי שלא חשב עליהן קודם לכן. להפך, שיחה גלויה עשויה לאפשר לאדם לבטא את מצוקתו ולהקל על הפנייה לקבלת תמיכה וסיוע. בשל הרגישות הכרוכה בנושא, רצוי לקיים את השיחה באופן רגוע, ישיר ולא שיפוטי. אם קשה לקיים שיחה כזאת, ניתן להיעזר באדם קרוב אחר או באיש מקצוע. עם זאת, חשוב לקיים שיחה גלויה, מכיוון שכאשר קיימים סימנים המעוררים חשש לאובדנות, אין להתעלם מהם או להניח שהמצוקה תחלוף מעצמה.[4]
רצוי לקיים את השיחה בהקדם, במקום שקט ופרטי, ולהקדיש לה זמן ללא הפרעות. מומלץ להכיר מראש גורמי סיוע שניתן לפנות אליהם במקרה הצורך. במהלך השיחה חשוב להקדיש לאדם תשומת לב מלאה, להקשיב לדבריו ולא למהר להציע פתרונות או עצות. אפשר לבטא דאגה, אכפתיות ונכונות להישאר לצדו, למשל: "אתה חשוב לי", "אני כאן איתך" או "אני רוצה לעזור לך". אין להבטיח סודיות כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה עצמית. במקרה שיש צורך לערב אדם נוסף או איש מקצוע, רצוי להסביר זאת לאדם ולשתף אותו, ככל האפשר, באופן שבו ייעשה הדבר.[4]
אחת התפיסות השגויות הנפוצות היא שאדם המדבר על התאבדות אינו מתכוון לפעול בהתאם לדבריו. בפועל, אנשים המצויים בסיכון אובדני עשויים לבטא את מצוקתם בפני בני משפחה, חברים או אנשים אחרים לפני ניסיון התאבדות. משום כך, התבטאויות העוסקות במוות, בחוסר רצון להמשיך לחיות או בתחושת חוסר מוצא מצריכות התייחסות רצינית ובירור נוסף. גם אמירות שאינן מציינות התאבדות במפורש, כגון ביטויי ייאוש או תחושה ש"אין טעם להמשיך", עשויות במקרים מסוימים להיות סימן למצוקה אובדנית. במקרה כזה מומלץ לשאול באופן מפורש אם האדם חושב על התאבדות או על פגיעה בעצמו.[4]
במהלך השיחה עם האדם, מומלץ להימנע מביטול המצוקה, מהטפת מוסר, מהאשמה או מניסיון לשכנע את האדם שאין הצדקה לרגשותיו. אמירות כגון "אין לך סיבה להרגיש כך", "תחשוב חיובי" או "יש לך הכול" עלולות לגרום לאדם להימנע מהמשך השיתוף. גם תגובות המבטאות כעס, שיפוטיות או חוסר נכונות לשמוע על מחשבות אובדניות עלולות להקשות על פנייה נוספת לעזרה.[4]
זיהוי סימני אזהרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצוקה אובדנית עשויה להתבטא בדרכים שונות. בין סימני האזהרה האפשריים נמנים:[4]
- התבטאויות ישירות על רצון למות או להתאבד, כגון אמירה מפורשת על כוונה לשים קץ לחיים.
- התבטאויות עקיפות, המבטאות ייאוש, תחושת חוסר מוצא או חוסר רצון להמשיך לחיות. למשל: "אני עייפה מהחיים", "לא יכולה להמשיך ככה".
- שינויים משמעותיים במצב הרוח או בהתנהגות, ובהם הסתגרות, התרחקות מאחרים, עצב עמוק, התפרצויות זעם, שינויים בשינה או בתיאבון ולעיתים גם רגיעה פתאומית לאחר תקופה של מצוקה.
- התנהגויות העשויות להעיד על היערכות להתאבדות, כגון איסוף תרופות, רכישת כלי ירי או כתיבת מכתבי פרידה.
בירור ישיר של מחשבות אובדניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר עולה חשש לאובדנות, מומלץ לשאול את האדם באופן ישיר אם הוא חושב על מוות או על התאבדות.[4] מחקרים מצביעים על כך ששאלות ישירות בנושא אינן גורמות להופעת מחשבות אובדניות, ועשויות לאפשר לאדם לדבר על מצוקתו ולפנות לעזרה. רצוי לקיים את השיחה באופן רגוע, ישיר ולא שיפוטי.
אפשר לפתוח בשאלות כלליות על מצבו של האדם, כגון "מה עובר עליך?" או "קרה לאחרונה משהו שהקשה עליך?". בהמשך יש לברר באופן ישיר אם קיימות מחשבות אובדניות. ניתן לשאול, למשל: האם חשבת לאחרונה שעדיף למות? האם חשבת לפגוע בעצמך או לשים קץ לחייך? האם יש לך כוונה להתאבד? האם חשבת כיצד לעשות זאת? האם ניסית בעבר להתאבד?
במהלך השיחה מומלץ להקשיב למצוקה מבלי להתווכח עם תחושותיו של האדם או להמעיט בחומרתן. אמירות המבטלות את הכאב או מפעילות לחץ רגשי, למשל באמצעות התייחסות לאחריות כלפי בני המשפחה, עלולות להקשות על השיחה. תגובה התומכת בהמשך השיח יכולה להתמקד בהכרה במצוקה ובהבעת נכונות להישאר לצד האדם ולסייע לו למצוא עזרה.
עידוד לקבלת עזרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר אדם מדווח על מחשבות אובדניות, ניתן לסייע לו להתגבר על חששות או הסתייגויות מפנייה לקבלת עזרה. תמיכה זו עשויה לכלול הבעת דאגה, הכרה בקושי והדגשה שאין צורך להתמודד עם המצוקה לבד.[4] במקום להסתפק באמירות כלליות של עידוד, ניתן להציע סיוע מעשי ביצירת קשר עם גורם מתאים. לדוגמה, אפשר להציע להתקשר יחד לגורם מקצועי, לסייע בכתיבת הודעה או ללוות את האדם לפגישה או לחדר מיון. ניתן לומר דברים כמו: "גם אם קשה לך לראות את זה עכשיו, יש אנשים שיכולים ורוצים לעזור לך" או "אני יודעת שכואב לך, זה לא חייב להישאר ככה. יש דרכים להפחית את הכאב הזה."[4]
חיבור לגורמי סיוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגורם המתאים לקבלת סיוע תלוי בחומרת המצוקה ובנסיבות. בין האפשרויות נמנים רופא משפחה, פסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי, יועץ מקצועי, מוקד סיוע נפשי או חדר מיון.[4] במקרה של חשש ממשי ומיידי לפגיעה עצמית, יש חשיבות לכך שהאדם לא יישאר לבדו ושייווצר בהקדם קשר עם גורם מקצועי או עם שירותי החירום. גם לאחר שנוצר קשר עם גורם מקצועי, עשויה להיות חשיבות להמשך הקשר עם האדם ולבדיקה חוזרת של מצבו, למשל באמצעות שיחה, הודעה או ביקור. המשך התמיכה עשוי לסייע בצמצום הבידוד ובהתמדה בקבלת העזרה.
אנשי מקצוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלק מהמקרים, ניתן למנוע התאבדות. מאמצי המניעה משלבים כמה דרכי התערבות המותאמות למאפייני האדם, כולל גילו והרקע התרבותי שלו. הקווים המרכזיים של הטיפול כוללים:[1]
- השגחה והרחקת אמצעים: שמירה על האדם, ומניעת גישה לאמצעים קטלניים כמו נשק או תרופות.
- טיפול פסיכולוגי ותרופתי: טיפול ממוקד בהפרעות נפשיות נלוות, במצבי דיכאון, בחרדה, בתחושת בודדות ובמצוקה נפשית, לצד הגברת הוויסות הרגשי והפחתת אימפולסיביות.
- הברית הטיפולית: בניית קשר טיפולי יציב, רציף ובלתי אמצעי בין המטפל לבין המטופל וסביבתו הקרובה נחשב למרכיב מפתח בהצלחת ההתערבות.
- חיזוק מנגנוני התמודדות: הגברת יכולת ההסתגלות והחוסן הנפשי של האדם.
- התערבות פסיכו-חינוכית: שילוב בני המשפחה והסביבה הקהילתית בתהליך, תוך מתן כלים להבנת המצב והתמודדות עימו.
היחס להתאבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.
כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו המתת חסד.
ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבר אפלטון דן בה בשני חיבורים – ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא ג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים. אלבר קאמי, בפתיחת ספרו המיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".
התאבדות ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מאבד עצמו לדעת (הלכה)
ההלכה היהודית רואה בהתאבדות מעשה אסור. יש מפרשים שמיחסים את המקור לכך בפסוק ”וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” (בראשית ט', ה') ומיחסים לו משמעות של איסור על אדם לשפוך את דמו שלו.[37] ישנם מפרשים שסבורים שמקור האיסור הוא הדיבר לא תרצח ורואים בהתאבדות רצח עצמי.[38]
ביחסה למתאבד, עושה ההלכה הבחנה בין "מאבד עצמו לדעת" שזוכה ליחס שלילי ביותר לבין "מאבד עצמו שלא מדעת" שזוכה ליחס יותר מקבל ואנוס שזוכה לעיתים ליחס חיובי. מאבד עצמו לדעת הוא אדם שהכריז על כוונתו לשים קץ לחייו סמוך לביצוע המעשה ועשה זאת בדעה צלולה. לעומת זאת אדם שלא הכריז על כוונתו זו בסמוך למעשה יחשב לאדם שניתן להטיל ספק בשאלה האם עשה זאת בדעה צלולה או האם התכוון באמת לשים קץ לחייו וההלכה תראה בו כמאבד עצמו שלא מדעת.[39][40] אנוס הוא אדם שנקלע למצב קיצון שלא מותיר לו הרבה ברירה אלא להתאבד כדוגמת שאול המלך שנפל על חרבו כדי שלא ליפול בידי הפלשתים.[41]
חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני אבלות – לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו.[42] המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, מקובל לתת למושג מאבד עצמו לדעת פרשנות מצמצמת וללמד על המתאבד זכות, היכן שניתן, ולהניח כי לקה בנפשו, או שהספיק לחזור בו מכוונתו למות בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
יש מצבים קיצוניים שבהם התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ייהרג ואל יעבור. בפרוש התוספות למסכת עבודה זרה מצוטט רבנו תם שקובע שמצוה להתאבד אם האדם חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור".[43]
בימי קדם, הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס המלך הסלווקי ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר מקבים ב' פרק ז'). ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין – ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה.
הרב שלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, אורי אילן.
על פי פרופ' מאיר שורץ בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.
הרב מרדכי אליהו כתב בספר דרכי הלכה[44] בשם הבן איש חי[45] שיש חמישה תנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע שאדם התאבד:
- שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד.
- שמיד יבצע את מה שאמר.
- שהפעולה תעשה בדרך של כעס.
- שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע.
- שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד.
במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרי המקרא מתוארים מספר אירועי התאבדות:
אבימלך
[עריכת קוד מקור | עריכה]- על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רֶכֶב[46] שהושלך לעברו בידי אישה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: ”וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת” (שופטים ט', נ"ד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אישה (שמואל ב' י"א, כ"א).
שאול
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה בגלבוע
- שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה למטרת קיצור סבלו, כמתואר: ”וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א' ל"א, ד'–ה'). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב. יש אומרים שסבר שהפלשתים יעבירו אותו על דתו, או שיהיה חילול השם מכך שיתעללו בו, ולכן התאבד.[47]
אחיתופל
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זמרי התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו באלה בן בעשא נכשל והוא כנראה ייהרג על ניסיון המרד (מלכים א' ט"ז).[49]
שמשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים בספר שופטים, פרק ט"ז.
התאבדויות בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התאבדות בישראל
קבר של מתאבד בבית הקברות כנרת. ביישובי העלייה השנייה היה ריבוי של מקרי התאבדויות עקב הקשיים.
בישראל מתאבדים בממוצע כ-450 אנשים מדי שנה.[50][51][10][52] מספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי עשרה ויותר משיעור ההתאבדויות בפועל.
בשנת 2023 נרשמו בישראל 433 מקרי התאבדות, מספר דומה לזה שנרשם בשנתיים שקדמו לה. התאבדות מהווה כאחוז מכלל הפטירות בקרב בני 15 ומעלה, אך חלקה גבוה יותר בקרב צעירים. בעשור האחרון נרשמה ירידה בשיעורי ההתאבדות בחלק מקבוצות הגיל של הגברים, לצד עלייה בקרב נשים צעירות. שיעורי ההתאבדות בקרב ערבים נמוכים בהשוואה ליהודים ואחרים, אך מקרי ההתאבדות באוכלוסייה הערבית מתרכזים יותר בגילים צעירים. שיעורים גבוהים יחסית נמצאו גם בקרב עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה, וכן בקרב גרושים ורווקים בהשוואה לנשואים. מבחינה גאוגרפית, בקרב יהודים ואחרים נמצאו שיעורים גבוהים יחסית במחוזות חיפה, הדרום ותל אביב ונמוכים במחוז ירושלים. אמצעי ההתאבדות השכיח ביותר בשנים 2021–2023 היה תלייה או חנק, ולאחריו קפיצה מגובה. נמצאו גם הבדלים עונתיים, עם שכיחות גבוהה יחסית באביב ובתחילת הקיץ ונמוכה יותר בסתיו ובסופי שבוע. בהשוואה בין־לאומית, שיעורי ההתאבדות בישראל נמוכים יחסית לרוב המדינות שנכללו בהשוואה.[8]
בשנת 2024 נרשמו בבתי החולים בישראל 7,254 ניסיונות התאבדות, שבוצעו בידי 5,552 אנשים. נשים היו רוב המנסים, ובקרב צעירות נרשמו שיעורים גבוהים במיוחד. בהשוואה לשנת 2019 חלה ירידה בשיעורי הניסיונות ברוב קבוצות הגיל, למעט עלייה בקרב נערות צעירות ובכמה קבוצות גיל מצומצמות. כשליש מהניסיונות היו ניסיונות חוזרים בתוך שנתיים מהניסיון הראשון. שיעורים גבוהים יחסית נמצאו בקרב עולים מברית המועצות לשעבר ובחלק מקבוצות העולים מאתיופיה, וכן במחוזות תל אביב וחיפה. מרבית הניסיונות שהובילו לאשפוז ושאופן הביצוע שלהם תועד נעשו באמצעות הרעלה.[8]
התוכנית הלאומית למניעת אובדנות בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל פועלת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות. התוכנית אושרה בהחלטת ממשלה מספר 1091 מ-22 בדצמבר 2013, שבה הוכרזה מניעת התאבדות כאינטרס לאומי המחייב פעולה בין-משרדית, בשיתוף משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וגופים ציבוריים.[53] מטרות התוכנית כוללות צמצום מספר מקרי ההתאבדות וניסיונות ההתאבדות בישראל, איתור אנשים המצויים בסיכון אובדני, שיפור ההפניה לטיפול והרצף הטיפולי, וסיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו.[54]
לצורך יישום התוכנית הוקמה במשרד הבריאות יחידה למניעת אובדנות, שתפקידה לרכז את הפעלת התוכנית ולתכלל את העבודה מול משרדי הממשלה וגופים נוספים.[55] לצד התוכנית פועלת המועצה הלאומית למניעת אובדנות, בראשות פרופ' גיל זלצמן, כגוף רב-מקצועי המייעץ למשרד הבריאות בתחום המניעה והטיפול בהתנהגות אובדנית.[56] תחומי הייעוץ של המועצה כוללים, בין היתר, גיבוש מדיניות, קביעת סדרי עדיפויות, פריסת שירותים טיפוליים, הכשרת כוח אדם מקצועי, קידום מודעות ציבורית, צמצום נגישות לאמצעים קטלניים, פיתוח מענים למשפחות לאחר התאבדות ותמיכה בקווים חמים.
מרכיבי התוכנית כוללים פעילות הסברה והעלאת מודעות, הכשרות ל"שומרי סף" ולאנשי מקצוע מאתרים כגון מורים, עובדים סוציאליים ואנשי רפואה, איתור יזום של אנשים בסיכון, הפניה לטיפול ומעקב, הנגשה לשונית ותרבותית, פיתוח תשתיות מידע וייזום מחקרים.[54] יישום התוכנית נעשה באופן הדרגתי, בין היתר ברשויות מקומיות ובמסגרות קהילתיות.[57]
התאבדות במשפט הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – אי-מניעת פשע |
בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימי המנדט הבריטי, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, אף על פי שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966. ניסיון התאבדות או ההתאבדות עצמה אינה עבירה פלילית בחוק הישראלי, למשטרה אין סמכות בחוק למנוע התאבדות, המחוקק נתן את הסמכות רק לפסיכיאטר המחוזי מוסמך על ידי צו בדיקה כפויה או צו אשפוז כפוי בתנאים שנקבעו חוק טיפול בחולי נפש בסעיף 9(א).[58] בנוסף, בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים". לגבי מניעת התאבדות, בית המשפט בישראל בוחר שלא להתערב בבחינה של קשר סיבתי כמו בפרשה של מצ"ח בה הואשמו שני חיילים בכך שלא מנעו התאבדות ובית המשפט זיכה אותם בפסיקתו של בית המשפט העליון בגץ 6745/19.
לפי סעיף 302 ב"חוק העונשין, תשל"ז–1977"[59]:
המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו – מאסר עשרים שנים.
מרכזי מחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקר על התאבדות מתקיים בתחומי ידע מגוונים ושונים, בהם פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, פסיכולוגיה חברתית, וגם בפילוסופיה ודיסציפלינות אחרות. בארצות הברית פועל מוסד מחקר בשם איגוד בין-לאומי למניעת התאבדות (אנג') (IASP), הפועל להעלאת המודעות לנושא האובדנות באמצעות ארגון כנסים בין-לאומיים והסברה.
מחקרים על התאבדות מתפרסמים במספר גדול של כתבי עת רפואיים. העיקריים שבהם הם: לאנסט, Death Studies (אנג'), Archives of Suicide Research ו-Suicide and Life-Threatening Behavior (אנג').
התאבדות בספרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1774 יצא לאור ספרו של וולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו, עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה. תופעה זו נקראת "אפקט ורתר".
- רומיאו מונטגיו ויוליה קפולט ב"רומיאו ויוליה" (שייקספיר)
- אופליה ב"המלט" (שייקספיר)
- אותלו ב" אותלו: המורי מוונציה" (שייקספיר)
- אנטיגונה, הימון ואורידיקה ב"אנטיגונה" (סופוקלס)
- אנה קארנינה ב"אנה קארנינה" (טולסטוי)
- נאפטא ופפרקורן ב"הר הקסמים" (תומאס מאן)
- גרף ב"תוף הפח" (גינטר גראס)
- אמה בובארי ב"מאדאם בובארי" (פלובר)
- ורתר ב"ייסורי ורתר הצעיר" (גתה; ראו גם אפקט ורתר)
- אתוס פדיגאטי ב"משקפי הזהב" (ג'ורג'ו באסאני)
- סימור גלאס ב"יום מושלם לדגי בננה" (ג'רום דייוויד סלינג'ר)
- מחשב ספינת חלל (לאחר שיחה עם "מרווין האנדרואיד הפרנואיד") ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (דאגלס אדמס)
- מולטיבאק (מחשב) ב"כל צרות העולם" (אייזק אסימוב)
- ראפאניילו ב"הר אדוני" (ארי דה לוקה)
- אביו של צ'ינטו ב"הירח והמדורות" (צ'זרה פבזה)
- ספטימוס ב"מרת דאלאוויי" (וירג'יניה וולף)
- יאקופו אורטיס ב"מכתביו האחרונים של יאקופו אורטיס" (אוגו פוסקולו)
- האב אסף ב"מיי פירסט סוני" (בני ברבש)
- גולדמן ב"זיכרון דברים" (יעקב שבתאי)
- ג'ו קלר ולארי קלר ב"כולם היו בניי" (ארתור מילר)
- וילי לומן ב"מותו של סוכן" (ארתור מילר)
- אחיות ליסבון ב"חמש ילדות יפות" (ג'פרי יוג'נידיס)
- חואניטו, בנו של המרקיז דה לאגנז, ואימו, בספר "אל ורדוגו" (אונורה דה בלזק)
- אלון ב"התגנבות יחידים" (יהושע קנז)
- האנה בייקר ב"13 סיבות" (ג'יי אשר)
- ג'ורג' ברישה ב-"אפריל שבור" (איסמעיל קאדרה)
- ז'אבר ב"עלובי החיים" (ויקטור הוגו)
- טורין טורמבר ואחותו ניינור ב"ילדי הורין" (ג'. ר. ר. טולקין)
- דנתור, שליט גונדור ב"שר הטבעות". הוא תחילה מנסה להתאבד במוקד עם בנו מחוסר ההכרה, פרמיר. כשנמנע ממנו לקחת את חיי בנו עמו הוא מצית את עצמו ונשרף למוות (ג'.ר.ר. טולקין)
- גידי שנהב ב"דרך הרוח" (עמוס עוז)
- מר זומר ב"סיפורו של מר זומר" (פטריק זיסקינד)
- כורה האופאל ב"האוקיינוס בקצה המשעול" (ניל גיימן)
- לוק בן הרמס בפרסי ג'קסון ותקוות האולימפוס (ריק ריירדן)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קיי רדפילד ג'יימיסון, הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות, הוצאת מטר, 1999.
- ישראל אור-בך, כאב עד כלות, הוצאת שוקן, תל אביב, 2000.
- אל אלווארז, האל הפראי – עיון בהתאבדות, הוצאת כרמל, 2012.
- ישראל אור-בך, ילדים שאינם רוצים לחיות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2001.
- שירלי אברמי, אחרון מכתבו ילבין – השפעת התאבדות על בני המשפחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
- אמיל דורקהיים, "התאבדות כתופעה חברתית" בתוך: ההתאבדות, 2002, נמרוד. עמ'. 165–180.
- מֶרְק – המדריך הרפואי השלם, הוצאת כנרת זמורה והד ארצי, 2002, פרק 85, עמ' 411–415.
- יוסי לוי בלז, ענת ברונשטיין קלומק, ירי גביעון, אלן אפטר (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, הוצאת דיונון, 2016. (קישורים להקדמה ולפרק 1 מתוך הספר).
- ניצן רותם, מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2019.[60]
- רועי אופנבכר, יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי, הוצאת מודן, 2017.
- ישראל אורון (אוסטריי), שלום לחיים! בחרתי במוות: מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, הוצאת "אח", 2008.[61]
- ישראל אורון (אוסטריי), האם "המחבלים המתאבדים" אכן מתאבדים?, בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), פצצה מתקתקת, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 2006, עמ' 95–114.
- ישראל אורון (אוסטריי), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו: מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, "חברה ורווחה", 2000, כ'(3), עמ' 83–361.
- ז'אן אמרי, יד נשלחת בנפש – מסה על מוות מרצון, בתרגום נועה קול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
- E. Shneidman, The suicidal mind. New York, Oxford Univ, Press, 1996
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התאבדות, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- התאבדות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).
התאבדות, דף שער בספרייה הלאומית.- שירלי אברמי, למידה מהצלחות: תכניות לאומיות למניעת התאבדות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 22 באוקטובר 2013
- שרה רירדון, האם אפשר לרפא התנהגות אובדנית?, באתר אלכסון, 12 ביוני 2013
עידו אפרתי, 804 אלף מתאבדים בעולם מדי שנה; בישראל השיעור נמוך יחסית, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2014- וויל סטור, הגברים אינם בוכים בלילה, אלכסון, 31 במאי 2015
- גלי וינרב, הכימיה של האובדנות: האם ניתן למנוע מראש מקרי התאבדות?, באתר גלובס, 26 במאי 2017
- הילו גלזר, התאבדויות של ילדים קטנים כבר אינן דבר נדיר. למה זה קורה?, באתר הארץ, 17 באפריל 2019
- קרן צוריאל הררי, "בעתיד, הטיפול בהתאבדות יותאם לפרופיל הגנטי האישי", באתר כלכליסט, 25 ביולי 2019
- אסף הרדוף, היד המאשימה: איבוד לדעת, איבוד הדרך, איבוד הערך – הרשעת אדם באחריות להתאבדות, משפט ועסקים כח, תשפ"ג
עמותות ואתרי תמיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ער"ן – עזרה ראשונה נפשית
- סהר – סיוע והקשבה ברשת
- עמותת "בשביל החיים", העמותה למניעת התאבדות ולתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו.
- אתר התכנית הלאומית למניעת אובדנות – משרד הבריאות.
- שאלון להערכה ראשונית של סיכון אובדני – התכנית הלאומית למניעת אובדנות.
- שירי דניאלס, המדריך להגשת עזרה ראשונה נפשית במצבי סיכון לאובדנות, באתר עמותת ער"ן,
סרטונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- התכנית הלאומית למניעת אובדנות, ערוץ יוטיוב
- כאן מקשיבים: הבת שלי התאבדה, בערוץ היוטיוב של כאן 11, 4 במרץ 2019
- יוסי לוי בלז, טיפים להורים: זיהוי סיכון לאובדנות בקרב בני נוער, בערוץ היוטיוב של כללית, 1 ביולי 2021
- גיל זלצמן, איך מזהים סיכון לאובדנות בקרב בוגרים? בערוץ היוטיוב של כללית, 1 ביולי 2021
- סליחה על השאלה עונה 3: הורים שילדיהם התאבדו, בערוץ היוטיוב של כאן 11, 9 באוגוסט 2021
- הרוצח השקט בפעולה: שיעור ההתאבדויות בצה"ל שוב בעלייה, בערוץ היוטיוב של כאן 11, 2 ביוני 2023
פודקאסטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אובדנות, בפודקאסט פתוח לרווחה, בערוך היוטיוב של משרד הרווחה והביטחון החברתי, 18 בינואר 2023
- שמואל קרון, אובדנות חלק א' בפודקאסט הסמינר, בערוץ היוטיוב של שלוותה המרכז לבריאות הנפש, 22 באוגוסט 2024
- שמואל קרון, אובדנות חלק ב' בפודקאסט הסמינר, בערוץ היוטיוב של שלוותה המרכז לבריאות הנפש, 25 באוגוסט 2024
- כרמל קלה, אובדנות, בפודקאסט שביל הנפש, בערוץ היוטיוב של הדסה טי וי, 29 באוקטובר 2025
- מה שקשה להגיד: פרק 5 אובדנות, פודקאסט עם אסי עזר, בערוץ היוטיוב של משרד הבריאות, 28 ביוני 2026
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 משרד הבריאות, נייר עמדה בנושא אובדנות, באתר משרד הבריאות, 2018
- 1 2 3 4 Suicide, ארגון הבריאות העולמי, 28 באוגוסט 2026 (באנגלית)
- ↑ Paul SF Yip, Eric Caine, Saman Yousuf, Means restriction for suicide prevention, The Lancet (9834) 379, 2012, עמ' 2393-2399
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 עקרונות לשיחה עם אדם במצוקה אובדנית, באתר בנפש בריאה, משרד הבריאות, 1 ביוני 2026
- 1 2 3 4 Suicide rates, ארגון הבריאות העולמי (באנגלית)
- 1 2 3 4 5 6 Louis Favril, Rongqin Yu, John R Geddes, Seena Fazel, Individual-level risk factors for suicide mortality in the general population: an umbrella review, The Lancet Public Health 8, 2023-11, עמ' e868–e877 doi: 10.1016/s2468-2667(23)00207-4
- 1 2 Knipe et al., Suicide and self-harm, The Lancet 399, 2022, עמ' 1903-1916
- 1 2 3 משרד הבריאות, אובדנות בישראל 2023, באתר משרד הבריאות, 01.01.26
- 1 2 מכבי שירותי בריאות, התאבדות (אבדנות) גורמים רפואיים, באתר מכבי שרותי בריאות, 12 באפריל 2022
- 1 2 איתי גל, התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים, באתר ynet, 25 בנובמבר 2013
- ↑ Louise Brådvik, Suicide Risk and Mental Disorders, International Journal of Environmental Research and Public Health 15, 2018-9, עמ' 2028 doi: 10.3390/ijerph15092028
- ↑ למעשה צריך היה להיות: "מעכבים בררניים של ספיגה חוזרת של סרוטונין.
- ↑ Cheung, S., Woo, J., Maes, M. S., & Zai, C. C, Suicide epigenetics, a review of recent progress, Journal of affective disorders, 2020, עמ' 265, 423-438
- ↑ ישראל אור-בך, איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה לאליצור ועומר
- ↑ אשכול מאמרים של אליצור ועומר, ושל אור-בך וברגמן(הקישור אינו פעיל, 14.2.2021)
- ↑ רונן ברגמן, נקודת האל-חזור, כנרת-זמורה-ביתן, 2007, עמ' 113-114
- ↑ Iraq - The War of Attrition, 1984-87, countrystudies.us
- ↑ אורי אבנרי, סודותיו של "שועל המדבר", באתר הארץ, 9 בפברואר 2003
- ↑ Haas, Ann P.; Eliason, Mickey; Mays, Vickie M.; Mathy, Robin M.; Cochran, Susan D.; D'Augelli, Anthony R.; Silverman, Morton M.; Fisher, Prudence W.; Hughes, Tonda; Rosario, Margaret; Russell, Stephen T.; Malley, Effie; Reed, Jerry; Litts, David A.; Haller, Ellen; Sell, Randall L.; Remafedi, Gary; Bradford, Judith; Beautrais, Annette L.; Brown, Gregory K.; Diamond, Gary M.; Friedman, Mark S.; Garofalo, Robert; Turner, Mason S.; Hollibaugh, Amber; Clayton, Paula J. (30 בדצמבר 2010). "Suicide and Suicide Risk in Lesbian, Gay, Bisexual, and Transgender Populations: Review and Recommendations". Journal of Homosexuality. 58 (1): 10–51. doi:10.1080/00918369.2011.534038. ISSN 0091-8369. PMC 3662085. PMID 21213174.
- ↑ Proctor, Curtis D.; Groze, Victor K. (1994). "Risk Factors for Suicide among Gay, Lesbian, and Bisexual Youths". Social Work. 39 (5): 504–513. doi:10.1093/sw/39.5.504.
- ↑ Remafedi, Gary; Farrow, James A.; Deisher, Robert W. (1991). "Risk Factors for Attempted Suicide in Gay and Bisexual Youth". Pediatrics. 87 (6): 869–875.
- ↑ Russell, Stephen T.; Joyner, Kara (2001). "Adolescent Sexual Orientation and Suicide Risk: Evidence From a National Study". American Journal of Public Health. 91 (8): 1276–1281. doi:10.2105/AJPH.91.8.1276. PMC 1446760. PMID 11499118.
- ↑ Hammelman, Tracie L. (1993). "Gay and Lesbian Youth". Journal of Gay & Lesbian Psychotherapy. 2 (1): 77–89. doi:10.1300/J236v02n01_06.
- ↑ Johnson, R. B.; Oxendine, S.; Taub, D. J.; Robertson, J. (2013). "Suicide Prevention for LGBT Students". New Directions for Student Services. 2013: 55–69. doi:10.1002/ss.20040.
- 1 2 Study: Tolerance Can Lower Gay Kids' Suicide Risk, Joseph Shapiro, All Things Considered, National Public Radio, December 29, 2008. Study: Tolerance Can Lower Gay Kids' Suicide Risk, NPR.org (באנגלית)
- ↑ Bagley, Christopher; Tremblay, Pierre (2000). "Elevated rates of suicidal behavior in gay, lesbian, and bisexual youth". Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention. 21 (3): 111–117. doi:10.1027/0227-5910.21.3.111.
- ↑ National Action Alliance for Suicide Prevention Tackles LGBT Suicide, April 26, 2012, Kellan Baker and Josh Garcia. National Action Alliance For Suicide Prevention, National Action Alliance for Suicide Prevention: National Action Alliance for Suicide Prevention Tackles LGBT Suicide, National Action Alliance for Suicide Prevention, 2012-04-26
- ↑ Simone, Mark J.; Appelbaum, Jonathan S. (2011). "Addressing the Needs of Older Lesbian, Gay, Bisexual, and Transgender Adults". Clinical Geriatrics. 19 (2): 38–45.
- ↑ Yardain Amron (24 בנובמבר 2013). "Research exposes negative effects of anti-gay legislation". The Michigan Daily.
- ↑ "The Impact of Institutional Discrimination on Psychiatric Disorders in Lesbian, Gay, and Bisexual Populations: A Prospective Study by Mark L. Hatzenbuehler, MS, MPhil, Katie A. McLaughlin, PhD, Katherine M. Keyes, MPH and Deborah S. Hasin, PhD". Ajph.aphapublications.org. 2010-01-14. doi:10.2105/AJPH.2009.168815.
- ↑ Savin-Williams, Ritch C (1994). "Verbal and physical abuse as stressors in the lives of lesbian, gay male, and bisexual youths: Associations with school problems, running away, substance abuse, prostitution, and suicide". Journal of Consulting and Clinical Psychology. 62 (2): 261–269. doi:10.1037/0022-006X.62.2.261.
- ↑
אתר האינטרנט הרשמי של Family Acceptance Project - ↑ Suhrab Amiri, Prevalence of Suicide in Immigrants/Refugees: A Systematic Review and Meta-Analysis, Archives of suicide research, 2022, עמ' Volume 26, 2022 - Issue 2
- ↑ אלעד שלו, יוצאים לשאלה: התנהגות אובדנית וגורמי הסיכון בקרב יוצאים בשאלה מהמגזר החרד, באתר בטיפולנט
- ↑ גורמי תמיכה וסיוע, באתר משרד הבריאות, תוכנית לאומית למניעת אובדנות, 17 ביוני 2026
- ↑ עמותת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית, באתר עמותת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית
- ↑ בראשית רבה פרשה ל"ד, ה' (מהדורת תיאודור-אלבק)
- ↑ "דיבורא שתיתאי: לא תרצח, לא תתרצח" – פסיקתא רבתי כ"ד
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ב'
- ↑ מסכת שמחות ב
- ↑ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ג'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'
- ↑ פרוש התוספות עבדה זרה, דף י"ח עמ' א. תוספות "ולא יחבל עצמו"
- ↑ הערות לקיצור שולחן ערוך על פי השולחן ערוך, הבן איש חי, וכף החיים
- ↑ ספר רב פעלים חלק ג' סימן כ"ט
- ↑ "חתיכה מרֶכֶב, שהיא אחת מן הרחיים, והיא העליונה, לפיכך נקראת 'רכב'; והתחתונה – 'שֶכֶב'." רד"ק, בפירושו שם
- ↑ על דעות הפוסקים באשר לסיבות השונות להיתר שאול להתאבד, ראו במאמר האם מותר היה לשאול להתאבד
- ↑ על פי פירוש מצודת דוד לפסוק.
- ↑ על פי אחד הפירושים; פירוש אחר הוא שעמרי, יריבו, הוא שהרג אותו.
- ↑ נתוני אובדנות בישראל, באתר משרד הבריאות
- ↑ איתי עמיקם, נתוני האובדנות בישראל: עלייה בהתאבדות צעירים עד גיל 15, באתר ynet, 2 בספטמבר 2019
- ↑ כמה אנשים מתאבדים בישראל מדי שנה?, באתר גלובס, 28 בינואר 2020
- ↑ היבטים ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות – פעולות משרדי הממשלה, באתר משרד מבקר המדינה
- 1 2 יישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות, באתר המרכז להעצמת האזרח
- ↑ על התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, באתר משרד הבריאות
- ↑ המועצה הלאומית למניעת אובדנות, באתר משרד הבריאות
- ↑ רשויות מקומיות בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות, באתר משרד הבריאות
- ↑ הערות להצעת חוק מוות במרשם רופא(הקישור אינו פעיל, 14.2.2021), רפואה ומשפט 41, דצמבר 2009, עמ' 162
- ↑ חוק העונשין, תשל"ז–1977, נבו הוצאה לאור
- ↑ אושרי בר-גיל, ביקורת ספר: מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית, חברה, צבא וביטחון לאומי 2, אוקטובר 2021
- ↑ שלום לחיים! בחרתי במוות / ישראל אורון (אוסטרֵיי), באתר פסיכולוגיה עברית