לדלג לתוכן

סאפה אינקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל של הסאפה אינקה פאצ'אקוטי לובש את המאסקפאיצ'ה (הכתר האימפריאלי) בכיכר המרכזית של אגואס קליינטס (אנג'), פרו

סאפה אינקה (בקצ'ואה: Sapa Inka, מילולית "האינקה היחידי") היה תוארו של קיסר אימפריית האינקה,[1] כמו גם של שליט ממלכת קוסקו שקדמה לאימפריה ושליטה של ממלכת הנאו-האינקה שאחריה. מקורות התפקיד הם מיתיים ומקורם באגדה על יסודה של העיר קוסקו, אך נראה כי מבחינה היסטורית הוא נוצר סביב שנת 1100 לספירה. האינקה האמינו שהסאפה הוא בנו של אינטי (אל השמש של האינקה), והתייחסו אליו לעיתים קרובות כאינטיפ צ'ורין (Intip Churin), או 'בן השמש'. התפקיד עבר בירושה, כאשר הבן יורש את אביו.[2] אשתו העיקרית של הסאפה אינקה הייתה ידועה בשם קויה (Qoya). הסאפה אינקה עמד בראש ההיררכיה החברתית, ומילא תפקיד דומיננטי בתחום הפוליטי והרוחני, והוא נהנה מהערצה פולחנית כקיסר-אל על טבעי.[3]

את תפקיד הסאפה אינקה מילאו שליטים שהגיעו מקרב שתי שושלות, שמקורן בשני הקלאנים, אורין (Hurin, "קוסקו התחתונה"), ואנאן (Hanan, "קוסקו העליונה"). שושלת אנאן הייתה בשלטון בזמן הכיבוש הספרדי. הסאפה האינקה האחרון של אימפריית האינקה היה אטוואלפה, אשר הוצא להורג על ידי פרנסיסקו פיזארו והקונקיסטאדורים שלו בשנת 1533, אך כמה יורשים טענו לתואר לאחר מכן.[4]

מונחים אחרים עבור סאפה אינקה, המתועתק גם כסאפן אינקה, הם אפו ("אלוהות"), אינקה קאפק ("אינקה אדיר"), או פשוט סאפה ("היחידי").

בחירת הסאפה אינקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרוניקות מזהות את הסאפה אינקה כשליט מהמעמד הגבוה ביותר, שהיה שווה ערך למעמדם של מלכי אירופה בימי הביניים. עם זאת, ההגעה במקור למעמד זה לא הייתה קשורה לתפקיד העובר בירושה לבן הבכור, כמו תפקיד המלוכה, אלא לבחירה כביכול של האלים במועמד לתפקיד, באמצעות הצגת אתגרים קשים, שדרכם היו נבחנות יכולותיו הפיזיות והמוסריות. אתגרים אלה לוו בטקס רוחני מורכב, שבאמצעותו מינה אל השמש אינטי את מי שצריך לקבל את מעמד הסאפה אינקה. בסופו של דבר, עם חלוף הזמן, מינו הסאפה אינקה את בנם המועדף כמושל משותף מתוך כוונה להבטיח את ירושתו. למשל, אינקה ויראקוצ'ה מינה את אינקה אורקו לכס המלוכה.[5] ל"קויה", אשתו העיקרית של סאפה אינקה, הייתה השפעה משמעותית על קבלת ההחלטה איזה בן הוא המתאים ביותר לרשת את אביו.[2]

הסאפה אינקה היה השליט הבלעדי של האימפריה ובכוחו קבע את הכיוון הפוליטי, החברתי, הצבאי והכלכלי של המדינה.[2] הוא הורה על בניית עבודות הנדסה גדולות, כדוגמת סקסייוומאן, מבצר שבנייתו ארכה 50 שנה,[6] או התוכנית העירונית של הערים. עם זאת, בין העבודות הבולטות ביותר הייתה רשת הדרכים שחצתה את האימפריה כולה ואפשרה מסע מהיר למנהלים, לשליחים ולצבאות שנתמכה בגשרים תלויים ובמבני הטמפו. הם דאגו שבמבנים תמיד תהיה אספקה ושהדרכים והמבנים תמיד יתוחזקו, כפי שבא לידי ביטוי בבניית מחסנים הפזורים ברחבי האימפריה ומערכות חלוקת מזון ומשאבים עצומות.[2] המפקד וראש הצבא במקום ייסד מושבות צבאיות להנחלת התרבות והבטחת השליטה, ובמקביל להבטיח את שימור רשת הדרכים.[2]

ברמה הדתית, הם היו סמל לשמש וקידמו את הפולחן לאינטי, הנחשב לאביהם, וארגנו את לוח השנה. ברמה הפוליטית, הם שלחו מפקחים לפקח על נאמנותם ויעילותם של עובדי המדינה ולגבות מיסים מהעמים הכפופים. הקיסרים קידמו ממשלה מאוחדת ומבוזרת שבה קוסקו שימשה כציר של האזורים השונים (הסויו). הם מינו מושלים מהימנים ביותר. ברמה הכלכלית, הם החליטו כמה מס צריך כל מחוז להעלות בהתאם למשאביו. הם ידעו כיצד לשכנע את הקוראקים[א] כדי להבטיח שליטה בקהילות. הם היו המתווכים שדרכם גבו את המיסים.

באופן מסורתי, בכל פעם שקיסר מת או התפטר, נשללה זכות הירושה מיורשת אביו ויצר שבט מלכותי משלו או פנאקה,[ב] אדמותיו, בתיו ומשרתיו של אביו הועברו לשאר ילדיו שנותרו בפנאקה הקודמת. הסאפה אינקה החדש נאלץ להשיג אדמות ושלל להוריש לצאצאיו שלו. בכל פעם שהם הכניעו עם, הם דרשו מהמנהיג המובס להעביר חלק מארצו כדי להמשיך לשלוט, ושאנשיו ישלמו מס עובד (מיט'ה).

הסאפה אינקה מילא תפקיד מרכזי בטיפול בעניים ורעבים, ומכאן תואר אחר שלו ואצ'ה קהויאק (Huaccha Khoyaq) או "אוהב ומיטיב לעניים".[2] הסאפה אינקה היה אחראי על ארגון חלוקת המזון בעת אסון סביבתי, הקצה עבודה באמצעות פרויקטים בחסות המדינה, ובראשן קידם חגיגות דתיות גדולות בחסות המדינה[2] אחרי כל עונת קציר מוצלחת.

סמלי זיהוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאפה אינקה היה במעמד של אל, הן במעשיו והן בסמליו. בפומבי הוא נשא את הטופאיאורי (topayauri, השרביט), האשונו (ushno, כס הזהב), סונטאר פאוקר (suntur páucar, רומח שבראשו נוצה) ואת המסקייפצ'ה (mascaipacha, סמלים מלכותיים): יאוטו (llauto, סרט ראש), אחרת ניתן היה לשאת את המסקייפצ'ה גם על אמאצ'נה צ'וקו (amachana chuku, קסדה צבאית). בטקסים דתיים ליוותה אותו הלהבה הלבנה הקדושה, הנאפה (napa), שכוסתה בשמיכה אדומה ומעוטרת בעגילי זהב. מכיוון שוודים ייצגו סוג של מעמד ועושר, הועלו השערות כי הסאפה אינקה מעולם לא לבש את אותם הבגדים פעמיים. הקהילה אף העריצה את הסאפה לאחר מותו, חנטה אותו וביקרה לעיתים קרובות בקברו כדי 'להתייעץ' איתו בעניינים דחופים.[2]

סאפה אינקה טרום הכיבוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על שליטי השושלת הראשונה של הסאפה אינקה. מן הסתם, הם היו מזוהים עם קלאן וארין ושלטונם לא חרג מעבר לממלכת קוסקו. מוצאם קשור לייסוד המיתולוגי של קוסקו. השושלת נוסדה כביכול על ידי מאנקו קאפאק, הנחשב בנו של אל השמש אינטי.

תואר סאפה אינקהתמונהלידהמלכהמוות
אינקה של קוסקו מאנקו קאפאק
שלט 1200–1230
נחשב בנו של אל השמשמאמה אוקלוסביב 1230
סינצ'י רוקה
שלט 1230–1260
בנו של מאנקו קאפאקמאמה קורהסביב 1260
יוקי יופאנקי
שלט 1260–1290
בנו של סינצ'י רוקהמאמה קאווהסביב 1290
מאיטה קאפאק
שלט 1290–1320
בנו של יוקי יופאנקימאמה טקוקראיסביב 1320
קאפאק יופאנקי
שלט 1320–1350
בנו של מאיטה קאפאקמאמה צ'ימפו קוריהייפאיסביב 1350

כמדריך למוניטין המאוחר יותר של בני הסאפה אינקה הראשונים, בשנים מאוחרות יותר, "קאפאק" פירושה מצביא ו"סינצ'י" פירושו מנהיג.

השושלת השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת השנייה הייתה מזוהה עם קלאן אנאן והוקמה תחת אינקה רוקה, בנו של הסאפה אינקה האחרון של וארין, קאפאק יופאנקי. לאחר מותו של קאפאק יופאנקי, נועד אחד מבניו, אחיו למחצה של אינקה רוקה קיספה יופאנקי לרשת אותו. עם זאת, קלאן אנאן התקומם והעלה את אינקה רוקה על כס השלטון במקומו.

תואר סאפה אינקהתמונהנולדמלכהמת
אינקה של קוסקו אינקה רוקה
שלט בסביבות 1350–1380
בנו של קאפאק יופאנקימאמה מיקאיסביב 1380
יאואר ואקאק
שלט בסביבות 1380–1410
בנו של אינקה רוקהמאמה צ'יקיהסביב 1410
ויראקוצ'ה
שלט בסביבות 1410–1438
בנו של יאואר ואקאקמאמה רונטו קויה1438
פאצ'אקוטי
שלט 1438–1471
בנו של ויראקוצ'ה מאמה אנאוורקהי1471
טופאק אינקה יופאנקי
שלט 1471–1493
בנו של פאצ'אקוטימאמה אויקיו קויה1493
ואיינה קאפאק
שלט 1493–1527
בנו של טופאק אינקה יופאנקיקוסי רימאיי
אראווה אוקיו
1527
ואסקאר
שלט 1527–1532
בנו של ואיינה קאפאקצ'וקוי ואייפה1533
נרצח על ידי סוכנים של אטוואלפה
אטוואלפה
שלט 1532–1533
בנו של ואיינה קאפאקקויה אסארפאי26 ביולי 1533
נרצח על ידי הספרדים

נינאן קויוצ'י (אנג') שהיה סאפה אינקה רק כמה ימים בשנת 1527, לפעמים נותר מחוץ לרשימת הסאפה אינקה כי הידיעות על מותו מאבעבועות שחורות הגיעו לקוסקו זמן קצר מאוד לאחר שהוכרז כסאפה אינקה. הוא היה עם ואיינה קאפאק כאשר הוא מת. מותו של נינאן, היורש המשוער, הוביל למלחמת האזרחים של האינקה בין ואסקאר לאטוואלפה, חולשה שהספרדים ניצלו היטב כאשר הם כבשו את אימפריית האינקה.

סאפה אינקה לאחר הכיבוש

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תואר סאפה אינקהתמונהנולדמתהערות
אינקה של עם האינקה טופאר ואלאפה
שלט 1533
בנו של ואיינה קאפאק1533הוכתר על ידי פרנסיסקו פיסארו
מאנקו אינקה יופאנקי
שלט 1533–1544
בנו של ואיינה קאפאק1544הוכתר על ידי פרנסיסקו פיסארו. הוביל מרד נגד הספרדים בשנת 1536; לאחר תבוסתו, הקים את מדינת נאו-אינקה שבירתה בווילקבמבה.
פאויו אינקה
שלט 1536–1549
בנו של ואיינה קאפאק1549הוכתר על ידי הספרדים לאחר שמאנקו אינקה מרד; שלט בקוסקו.
אינקה של וילקבמבה סאיירי טופאק
שלט 1544–1560
בנו של מאנקו אינקה יופאנקי1560שלט בווילקבמבה.
טיטו קוסי
שלט 1563–1571
בנו של מאנקו אינקה יופאנקי1571שלט בווילקבמבה.
טופאק אמארו
שלט 1571–1572
בנו של מאנקו אינקה יופאנקי24 בספטמבר 1572
נרצח על ידי הספרדים
שלט בווילקבמבה. הסאפה אינקה האחרון

אין לטעות בין הסאפה אינקה האחרון של סאפה לבין טופאק אמארו השני, שהיה מנהיג מרד בפרו במאה ה-18.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאפה אינקה בוויקישיתוף
  1. ↑ kurakas, אצילים מקומיים שהשתלבו באימפריית האינקה וששימשו לעיתים כמנהלים או שליטים על יחידה טריטוריאלית בתוך האימפריה
  2. ↑ panaka, משפחה שהוקמה על ידי כל צאצאיו של הקיסר, סאפה אינקה, למעט יורש העצר המקים פנאקה משל עצמו

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ John M. Weeks, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, ISBN 9781851095742, Page 220
  2. 1 2 3 4 5 6 7 8 "Inca Government". World History Encyclopedia (באנגלית).
  3. ↑ John Howland Rowe, Inca Culture at the Time of the Spanish Conquest, U.S. Government Printing Office, 1946, page 257
  4. ↑ Cova, Antonio de la. "The Incas". www.latinamericanstudies.org.
  5. ↑ Maria Rostworowski de Diez Canseco, History of the Inca Realm, Cambridge University Press, 1999, ISBN 9780521637596
  6. ↑ Patricia Temoche Cortez, Breve historia de los incas, Ediciones Nowtilus S.L., 2010, ISBN 9788497634434