הירקלונס, קיסר האימפריה הביזנטית
 | |||||
| לידה |
3 במאי 626 אגריסי, גאורגיה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
642 (בגיל 15 בערך) רודוס, האימפריה הביזנטית | ||||
| מדינה |
האימפריה הביזנטית | ||||
| |||||
  | |||||
קונסטנטינוס הרקליוס (ביוונית: Κωνσταντῖνος Ἡράκλειος; ידוע בעיקר על פי הכינוי "הרקליונס", ביוונית: Ἡρακλ[ε]ωνᾶς, ובמקורות אחרים גם "הירקליוס השני"; 626 – 641) היה קיסר האימפריה הביזנטית מפברואר עד אפריל או מאי 641. תחילה כקיסר שותף ולאחר מכן כשליט יחיד תחת עוצרות אמו. שלטונו הקצר התרחש באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות האימפריה, כאשר המערכת הפוליטית והצבאית התמודדה עם משברים פנימיים וחיצוניים כאחד, ובמיוחד עם השלכות המלחמות הארוכות של אביו, הקיסר הרקליוס, ועם עליית הכוח הערבי במזרח.
קורות חיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרקלאונס נולד כבנם של הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית ושל מרטינה, שהייתה גם אחייניתו של הקיסר, נישואין שעוררו התנגדות חריפה בשל אופיים השנוי במחלוקת מבחינה דתית וחברתית. עצם מוצאו של הרקלאונס והקשר המשפחתי החריג בין הוריו השפיעו על מידת הלגיטימציה הציבורית שזכה לה, והיוו גורם חשוב בהתנגדות כלפיו וכלפי אמו. מרטינה עצמה מילאה תפקיד פוליטי משמעותי במהלך שנות שלטונו המאוחרות של הרקליוס, והייתה מעורבת בקבלת החלטות מדיניות ואף בניסיונות לעצב את סדר הירושה הקיסרי. בשנות שלטונו האחרונות של הרקליוס ניכר כי סוגיית הירושה עלולה להפוך למוקד של מאבק פוליטי. לקיסר היו בנים מנישואיו הראשונים, ובראשם קונסטנטינוס השלישי, ולצדם בניו ממרטינה, ובהם הרקלאונס. מרטינה פעלה בנחישות כדי להבטיח את מעמדם של בניה, ובשנת 638 הצליחה להביא לכך שהרקלאונס הוכתר כקיסר שותף לצד אביו ואחיו למחצה. מהלך זה לא ביטל את מעמדו של קונסטנטינוס, אך יצר מבנה של שלטון משותף שהיה טעון במתח פנימי.
עם מותו של הרקליוס בפברואר 641, הוכרו קונסטנטינוס השלישי והרקלאונס כקיסרים שותפים. בפועל, מאחר שהרקלאונס היה צעיר מאוד, השלטון בעניינו הופקד בידי אמו מרטינה, אשר ביקשה לממש את סמכותה בהתאם להוראות הצוואה הקיסרית שהעניקה למרטינה מעמד מיוחד תחת התואר "אם וקיסרית", דבר שנועד לאפשר לה השפעה ממשית בענייני המדינה. אולם ניסיונה של מרטינה לממש סמכות זו נתקל בהתנגדות חריפה מצד חוגים רחבים בבירה קונסטנטינופול. האליטה הפוליטית והצבאית, וכן חלקים ניכרים מהאוכלוסייה העירונית, ראו במעורבותה ניסיון בלתי לגיטימי להשתלט על השלטון. ההתנגדות לא נבעה רק ממעמדה כאישה בזירה פוליטית גברית, אלא גם מהמוניטין השלילי שדבק בה, מהחשד שהיא פועלת לקידום ענייני בניה בלבד, ומהמתח ארוך השנים בינה לבין תומכיו של קונסטנטינוס השלישי.
היחסים בין שני הקיסרים השותפים היו מתוחים מלכתחילה. קונסטנטינוס השלישי, שהיה מבוגר ובעל ניסיון מסוים בענייני שלטון, נהנה מתמיכה רחבה יותר בקרב גורמים בצבא האימפריה הביזנטית ובקרב הפקידות הגבוהה בחצר המלוכה. הרקלאונס נתפס כדמות חלשה ותלויה לחלוטין באמו. מצב זה הוביל להיווצרותם של מחנות פוליטיים יריבים בתוך האימפריה, כאשר כל אחד מהם תומך באחד משני הקיסרים. תקופת שלטונם המשותף הייתה קצרה ביותר, ובמהלכה החריפו המתחים הפנימיים. במאי 641 מת קונסטנטינוס השלישי, ככל הנראה ממחלת השחפת, אם כי כבר בעת העתיקה נפוצו שמועות כי הורעל בהוראת מרטינה. מותו שינה את מאזן הכוחות באופן דרמטי, שכן הרקלאונס נותר הקיסר היחיד. עם זאת, בשל גילו הצעיר, המשיכה מרטינה לשמש כעוצרת ולמעשה ריכזה בידיה את השלטון. שלב זה, שבו שלט הרקלאונס כקיסר יחיד תחת עוצרות אמו, נמשך חודשים ספורים בלבד, התאפיין בחוסר יציבות קיצוני. מרטינה ניסתה לבסס את סמכותה באמצעות מינויים ותמיכה בחוגים נאמנים, אך נתקלה בהתנגדות מתמשכת מצד הצבא והפקידות הבכירה. הריכוזיות הגוברת של הכוח בידיה עוררה חשש מפני ערעור הסדר הקיסרי המסורתי, שבו סמכותו של הקיסר עצמו הייתה מרכזית.
במקביל למשבר הפנימי, ניצבה האימפריה בפני איום חיצוני חמור. הכוחות הערביים, אשר כבר הביסו את הצבא הביזנטי בקרבות מכריעים בשנים שקדמו לכך, המשיכו להתקדם בשטחי סוריה. האימפריה התקשתה לגייס משאבים ולהגיב ביעילות, בין היתר בשל חוסר היציבות השלטונית והמאבקים הפנימיים. מציאות זו החלישה עוד יותר את מעמדו של הרקלאונס והגבירה את הביקורת כלפי הנהגתו. האופוזיציה לשלטונה של מרטינה התגבשה בהדרגה סביב דמויות בכירות בצבא, ובראשן המצביא ולנטינוס, אשר זכה לתמיכה רחבה בקרב חיילים וגורמים פוליטיים כאחד. ולנטינוס ניצל את חוסר שביעות הרצון הכללית כדי לערער על שלטון הרקלאונס ואמו. הוא הציג עצמו כמגן הסדר הקיסרי וכמי שפועל להשיב את הלגיטימיות לשלטון באמצעות העלאתו של קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, בנו של קונסטנטינוס השלישי, אשר נתפס כיורש לגיטימי יותר.
הלחץ הפוליטי והצבאי שהפעיל ולנטינוס הביא בסופו של דבר לנפילתו של הרקלאונס. באוקטובר או בנובמבר 641 הודח הקיסר הצעיר מכסאו. במסגרת ההדחה, ננקטו צעדים אלימים שנועדו למנוע את חזרתו לשלטון, ובכלל זה הטלת מום גופני - כריתת אפו. לאחר מכן הוגלה הרקלאונס לאי רודוס, שם מת ככל הנראה זמן קצר לאחר מכן. שלטונו של הרקלאונס, אף שהיה קצר ביותר, משקף את עומק המשבר שבו הייתה נתונה האימפריה הביזנטית באמצע המאה השביעית. הוא מדגים את השילוב בין מאבקי ירושה פנימיים, חולשה מוסדית, והשפעתם של גורמים חיצוניים על יציבות השלטון. דמותו של הרקלאונס עצמה נותרת במידה רבה בצל אמו, אשר הייתה הכוח הפוליטי המרכזי בתקופת שלטונו, אך גם הגורם המרכזי להתנגדות שהובילה לנפילתו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הירקלונס, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
